סלבין(המנוח) ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין (חלקי)

לפניי תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. לחילופין, תביעה לפי פקודת הנזיקין.

בהתאם לנטען, הגב' טוני סלבין ז"ל, ילידת 1947 (להלן: "המנוחה"), נסעה ביום 10.09.09 באוטובוס בבעלות נתבעת 3, אשר היה נהוג על ידי נתבע 2. גב' סלבין נפטרה ביום 06.04.2013, התביעה הוגשה בטרם נפטרה.

ביום 04.11.2013 הוגש כתב תביעה מתוקן. תובע 1 הינו עיזבונה של המנוחה, תובעים 2-4 הינם יורשיה.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, ביום 10.09.09, בשעה 19:30 לערך או בסמוך לכך, עלתה המנוחה לאוטובוס קו 67 וביקשה לשלם עבור הנסיעה. לפתע החל ויכוח בינה לבין נהג האוטובוס – נתבע 2, לגבי עלות הנסיעה. בהתאם לנטען, במהלך הויכוח, כתוצאה מעצירה של האוטובוס בשילוב עם הנפת יד או דחיפה של נתבע 2, נפלה המנוחה בעוצמה רבה תוך שראשה נחבט בברזל המושב הקדמי של האוטובוס וגופה הוטח על רצפת האוטובוס בחוזקה.

הנתבעים, הן בכתב ההגנה המקורי והן בכתב ההגנה המתוקן, הכחישו את חבותם לפצות את התובעת בגין נזקיה הנטענים. הנתבעים הכחישו את אירוע התאונה, לחילופין וככל שיוכח האירוע הנטען, הכחישו את הנזק הנטען ואת הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין האירוע, ככל שהתרחש. הנתבעים הכחישו כי התובעת נסעה באוטובוס ולחילופין כי היא נפגעה במהלך נסיעתה. בסעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן נטען "האירוע הנטען מוכחש בבחינת לא היו דברים מעולם". בסעיף 13 לכתב ההגנה המתוקן, הוסיפה הנתבעת וטענה כי ככל שתוכח התרחשות האירוע הנטען, ויוכח כי לתובעת נגרמו נזקי גוף כלשהם בעקבותיו, אזי הנתבעים יכירו בחבותם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

במסגרת כתב התביעה, עתרו התובעים למינוי מומחה בתחום הנוירוכירורגיה ואורתופדיה. הנתבעים התנגדו לבקשה וביקשו כי בטרם תידון הבקשה למינוי מומחים תוכרע סוגית החבות וסיווג התאונה.

בהחלטתי מיום 10.03.2014 ניתנו הנחיות להגשת תצהירי עדות ראשית, לעניין החבות והדיון נקבע לשמיעת העדים ולסיכומים בעל פה. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית, אשר נחזה להיות חתום על ידי המנוחה ביום 13.06.2012 ותצהיר של הגב' ציפי זיו, עדה לאירוע. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדותו של נתבע 2.

הנתבעים התנגדו להגשת תצהיר המנוחה, בהיותו עדות שמיעה, להגשת תיק המשטרה או מסמכים מתוכו ללא חקירת עורכם ולהגשת המסמכים הרפואיים כראיה לתוכנם. היינו, שלא ניתן להוכיח באמצעותם "עניין שברפואה". התובעים התנגדו להוצאת תצהירה של המנוחה מתיק בית המשפט. לטענתם, הגם שבנסיבות הקיימות לא ניתן יהיה לחקור את המנוחה, יש לקבוע כי בנסיבות אלו מתקיימים החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. בפתחו של הדיון, בהמלצתי, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים להוצאת תצהיר המנוחה מתיק בית המשפט.

הראיות

גב' ציפי זיו, בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה, טענה כי יש לה היכרות עם המנוחה "שכן היא גרה באזור בו אני גרה" (סעיף 1 לתצהיר). גב' זיו הוסיפה כי ביום 10.09.10 (כך בתצהיר – צ"ל 10.09.09) עלתה לאוטובוס נתבעת 3, בקו 67 ברמת גן וישבה "בכיסא יחיד בשורה שלישית" (סעיף 2 לתצהיר). לטענתה:-

"במהלך הנסיעה לפתע שמעתי צעקות מכיוון כיסא הנהג, הרמתי את הראש וראיתי ויכוח בין נהג האוטובוס, שהיה כנראה ממוצא רוסי, לבין טוני. הנהג קרא לטוני "גנבת ושקרנית" ואמר שהיא "לא פנסיונרית" הוא בייש אותה בפני כל האנשים שהיו באוטובוס. לפתע ראיתי את נהג האוטובוס מניף את היד ואת טוני נופלת על הרצפה. נוסעי האוטובוס ניגשו להרים את טוני והבחנתי שירד לה דם מהראש."

(סעיף 3 לתצהיר).

בהמשך, ציינה גב' זיו, כי פגשה את המנוחה יומיים לאחר האירוע והמנוחה ביקשה ממנה למסור עדות במשטרה. גב' זיו הצהירה כי לא עשתה כן "לא רציתי להתערב בכל המהומה הזאת" (סעיף 4 לתצהיר).

בחקירתה הנגדית, התבקשה גב' זיו לפרט להיכרותה עם המנוחה. עלה, כי השתיים הכירו מכיוון שהתגוררו באותו הרחוב (שינקין בגבעתיים), המנוחה הייתה ספרית ידועה בעיר. בנוסף, בנה של הגב' זיו, שכר בעבר דירה מהמנוחה ולאחר מכן חבר של הבן שכר את אותה הדירה מהמנוחה. גב' זיו הבהירה כי לא הייתה חברה של המנוחה והיכרותם הסתכמה ב"שלום, שלום, מה שלומך? היא לא הייתה חברה שלי" (עמוד 3 שורה 18 לפרוטוקול).

גב' זיו הבהירה מדוע סירבה לבקשתה של המנוחה להעיד במשטרה "לא רוצה להסתבך עם שוטרים וריצות" (שם, שורות 24-25 לפרוטוקול). עוד, פירטה כי הגרוש שלה שוטר במחוז והבן שלה עובד כמוקדן בעיריית גבעתיים ובנסיבות אלו העדיפה שלא להתייצב בתחנת המשטרה (עמוד 5, שורות 4-5 לפרוטוקול).

גב' זיו נדרשה לפרט לנסיבות האירוע והעידה:-

"אני ישבתי בכיסאות הבודדים האלה, זה די קרוב לנהג. והיא עפה ליד הדלת, בספסל הראשון או השני כשהוא עשה לה "שקרנית, לכי מפה". (העדה מראה עם יד ימין תנועה של דחיפה – הערת בית משפט.) ... ניסיתי לעזור לה לקום, הקמתי אותה. לשאלת בית המשפט, הוא התחיל לנסוע, זה היה בתחנה."

(עמוד 3, שורות 30-32, עמוד 4, שורות 2-3 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית נשאלה העדה "ש. אף אחד, ממה שאמרת, לא התייחס אליה בכלל?" והשיבה "ת. לא התייחסו." (עמוד 4, שורה 6-7 לפרוטוקול). גב' זיו הוסיפה כי קמה ממקומה, ניגשה לעבר המנוחה וניסתה לעזור לה "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי שבתחנה נרד שתינו ונלך הביתה. היא אמרה "למשטרה למשטרה". לקחתי אותה לכיסא איפה שאני ישבתי והושבתי אותה. זה לא לקח הרבה זמן, תחנה אחרי זה ירדנו. ... אמרתי לנגב את המצח כי היה לה קצת דם, אני לא זוכרת אם זה היה בימין או שמאל. ... כן, משפשוף, מחתך, ממכה, אני לא יודעת. ראיתי שנזל לה קצת דם על המצח." (שם, שורות 13-21 לפרוטוקול).